משחק החיים ב"איתי החיים משחק הרבה"/ דוד גרוסמן

קרוב לחצות סיימתי לקרוא את העמוד האחרון בספר החדש והמופלא של דוד גרוסמן. אני חושבת שההתרגשות גרמה לי לדופק מואץ ולעצירת נשימה זמנית...

מזמן לא נתקלתי בספר שהשפיע עליי בצורה כזו.

ממה להתחיל? קודם כל מהסוד שנחשף שם ומשאיר אותך המומה לגמרי, למרות שניתן להבחין ברמזים שנזרעו לקראתו.

הסיפור (שמבוסס על אירוע אמיתי ועל דמויות אמיתיות): סבתא (וורה), בת (נינה) ובעלה של הבת (רפאל) ונכדה (גילי בתם) יוצאים למסע לאי בקרואטיה, ששימש בזמן המלחמה כמושבת עונשין למתנגדי משטרו של טיטו. הם חייבים לפתור סוף סוף סוד איום ששזור בהיסטוריה המשפחתית. גם מילוש , הבעל המת של וורה, הוא שותף משמעותי בעלילה.

מלבד הסוד הזה, המדהים והמורכב, יש כאן בנייה מעודנת של מערכות יחסים בתוך המשפחה, עיסוק בהורות מכל ההיבטים האפשריים, נושא של העברה בינדורית, ובעיקר - בחירה וגורל והמחירים של כל אחד מהם.

גרוסמן בונה סגנון ייחודי לכל אחת מהדמויות, והפעם עוד מתעלה על עצמו ומדבר מפיה של עולה ישנה - חדשה בעברית בצבע הונגרי. לא בפעם הראשונה הוא מדבר מפיה של אישה (אישה בורחת מבשורה, שתהיי לי הסכין) אבל הדמות הזו של וורה, אישה קטנה גדולה, היא באמת בלתי נשכחת. המיקום של המשפט שלה, המשמש גם ככותרת הספר "איתי החיים משחק הרבה" במהלך העלילה הוא כמו מסמר שעליו תלויה התמונה כולה.

הדילמה עם ההכרעה המטורפת שבעקבותיה, משאירות אותך בלי אוויר.

גרוסמן משתמש במדיה של אמנות הקולנוע כדי להוסיף זווית ראייה נוספת לריבוי הקולות, וזה נעשה בצורה נהדרת.

המשכתי לחשוב על הספר הזה שעות וימים ובעיקר על כך שבמשפחות מסתתרים כל הסיפורים הגדולים, והנסיבות הן אלו שחושפות את מלוא עוצמתן.

מומלץ מכל הלב!