5/4/19, יום שישי, 19:40 - ברוך הבא, עומר מתוק!

יום שישי. תופסת רכבת כמעט אחרונה לתל אביב. בדרך לאיכילוב, לשמור על נכדי הקטן, שאחיו מפלס בשעות אלו את דרכו החוצה מהרחם שהיה לו בית חם תשעה חודשים (כמעט...).

מערבולת של רגשות.

חרדה על האישפוז הפתאומי, בעקבות מחלת חום של האם וירידת קצב דופק הלב של העובר. התרגשות על בוא התינוק הצפוי, הרהורים למה זה צריך תמיד להיות כל כך מסובך, למה לא לידה טבעית פשוטה, אם יש דבר כזה בכלל, ובעיקר - תקווה, שהכל יעבור בשלום. שנוכל כבר לשמוח בלב שקט.

איתי, נכדי הקטן ,בן שלוש עוד מעט , יהפוך פתאום להיות אח בכור. הילד הזה שתמיד ישמור על מקומו כנכד ראשון, כבן בכור במשפחתו, יצטרך להתמודד עכשיו בתחרות שלא הכיר.

אביו, אמיר, הוא הבן הבכור שלי, וגם הוא היה נכד ראשון להוריי.

אני נזכרת פתאום, ודמעה סוררת זולגת לה:

אני בבית חולים במחלקת יולדות לאחר ניתוח קיסרי. מחכה לבואו לביקור ראשון עם אביו, בעלי.

אני רואה אותם מהחלון מהקומה הרביעית או החמישית, וליבי עולה על גדותיו מאהבתי וגעגועיי אליו, מהתרגשות של הלידה של אחיו. גם הוא בן שלוש עוד מעט.

אני רואה את דמותו הקטנה זהובות השיער נכנסת דרך שערי בית החולים. הולכים יד ביד.

כשהן מגיעים אני ממהרת לחבקו. הוא רואה בקצה העין את העריסה עם התינוק החדש.

מוחו הקטן קולט את המצב ומנתח אותו במהירות.

הוא מסיט ממני את מבטו, פונה לאביו ואומר: "בוא הביתה, אני רוצה ללכת".

אני נדהמת, מוצפת הורמונים בשלב הזה שבו כל היולדות בוכות בחדר ( יומיים אחרי הלידה, נדמה לי...).

אביו, דני שלי, לא עומד מול הילד הקטן, והם אכן הולכים. אחר כך מסביר לי דני , שכל כך ריחם על הקטנצ'יק שראה לנגד עיניו איך מלוכתו נגזלת ממנו, שנכנע לו בצער. אני רואה אותם מתרחקים לכיוון השער. בני הקטן, הבכור אוחז בחוזקה בידו הגדולה של אביו.

באותו רגע אני מתפרקת לגמרי- המורכבות הזו של תינוק מתוק חדש מול הגעגועים לילדי הקטן היא משהו שאני מתקשה להכיל.

אני בדרך ללידת בנו השני של הילד שלי זהוב השיער.

אאמץ לליבי בחוזקה את נכדי הבכור, מוצפת בזיכרונות

של עבר רחוק, שהוא כה קרוב פתאום, ואקווה לבשורות טובות.

יום שישי, 5/4, 19:40 - ברוך הבא עומר מתוק שלנו!

מחבקים אותך באהבה גדולה!