"מהן המילים, אם לא שתיקה...

"הצעקה", מונק

תשעה חודשים וחצי,  נאלמו בי המילים.

אני, שכל חיי תרגמתי חוויות ורגשות למילים סדורות יותר או פחות על הדף, מצאתי את עצמי חסרת קול.

מלאה הסאה!!

המילים עומדות מבויישות וחסרות משמעות לנוכח מציאות בלתי נתפסת.

תשעה חודשים וחצי של התבוננות משתאה בטרגדיה הזו, שאופפת אותנו מכל עבר.

כשישבתי לכתוב, לא מצאתי את המילים המתאימות.

אילו מילים יתארו את הזוועה של פלישה המונית ליישובי העוטף בשעה 6 וחצי בבוקר שמחת תורה, כיבוש חלק מהישובים, תוך ביצוע מעשי זוועה, שאין דף  בעולם שיכול לשאת?

אילו מילים יתארו את חטיפת האנשים: זקנים, מבוגרים, נשים וטף מתוך מיטותיהם לעזה, ומאז מאה ועשרים מהם עדיין שם - אחרי תשעה וחצי חודשים?!!

בין החטופים שניים שאני מכירה מקרוב:

עידית אוהל, חברתי, מצפה בעיניים כלות לחזרתו של בנה, אלון, שהשתתף במסיבת הנובה, ומאז נתלש מחייה.

רומי גונן, תלמידתי לשעבר, מתוקה ומלאת שמחת חיים, כלואה בחשיכה, לפותה בין ציפורני מחבלי החמאס, ואין מושיע!

ויש עוד מנוולים המעזים לצאת נגד עסקת החזרת החטופים ונגד משפחות החטופים עצמן....

ואחרי כל הזמן הזה אזור הצפון היפהפה והאהוב שלנו עולה בלהבות ונטוש מתושביו בגלל מתקפות החיזבאללה.

ואלפי הרוגים ונרצחים: חיילים בסדר ובמילואים, אזרחים שנרצחו בידי הפולשים, מותירים מאחור משפחות מרוסקות ועם שלם - מדמם...

המוני הפצועים בגוף ובנפש - אלפים!

ביניהם אלון, בנו של שבתאי, בן דודי, שנפצע קשה מאוד כבר בימים הראשונים של המלחמה, ומאז עובר תהליך שיקום מייסר ומכאיב.

ואחרי כל זה, ראש ממשלה של ממשלה ימנית משיחית, מטורפת, שנשאר עדיין בשלטון, וממשיך לשחק בגורלנו, חוזר ומטרפד בכל פעם את עסקת השבת החטופים, כל זאת במצב אסוני מתמשך של המדינה!

המוח לא מצליח לקלוט את אשר רואות העיניים!

הלב עולה על גדותיו.

היד נמשכת מאליה אל הכתיבה, בתקווה להשיג בדל של נחמה.

אבל זה לא קורה, כי החדשות מוסיפות להגיע חדשות לבקרים ומטלטלות ללא רחם את הלב העייף.

כתב"ם (כלי טיס בלתי מאויש) התרסק מעל תל אביב.

מת מפצעיו חייל מילואים שנפגע מכתב"ם לפני שבועיים ברמת הגולן.

הלילה הזה באפריל שבו הותקפה ישראל על ידי איראן באמצעות 300 טילי שיוט וכתב"מים.

קריית שמונה ומטולה מחוררות מתמלאות בחורבות של בתים שרופים והרוסים.

שמורות טבע עולות באש בצפון הארץ, השמות האהובים: נחל עמוד, יער ביריה, יהודיה ועוד ועוד.

"הותר לפרסום" ועוד "הותר לפרסום".... אסונות למכביר נופלים על ראשינו כמו גשם עצוב של בשורות איוב.

השינה טרופה, פחד מפני הבאות.

אז למה אני כותבת את מה שאי אפשר לכתוב?

אולי כדי להתבונן פעם בעתיד הרחוק, לשפשף עיניים ולנסות לקלוט את מה שקרה, אם זה בכלל ניתן לקליטה.

אולי כשישובו החטופים בריאים ושלמים למשפחותיהם, ניתן יהיה סוף סוף לנשום מעט.

לשאוף את אוויר הארץ הקשה הזו שאין לנו ,למרות הכל, אחרת מלבדה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לא ברעש | שרה גבאי

הָאֲדָמָה רָעֲדָה בִּמְקוֹמוֹת רְחוֹקִים וְהִזְכִּירָה –

אֲנַחְנוּ חַיִּים עַל שֶׁבֶר.

הִבְטַחְנוּ שֶׁלֹּא יָבוֹא שֵׁנִית מַבּוּל לְהַשְׁחִית אֶת הַבַּיִת,

הַקֶּשֶׁת הֵעִידָה כַּמָּה בִּקַּשְׁנוּ לְהַאֲמִין 

שֶׁכָּל הָאוֹר הַצִּבְעוֹנִי הַזֶּה יַצִּיב –

לֹא יָדַעְנוּ

שֶׁהַשְּׁאוֹל נִכְלָא בְּעֹמֶק הַבֶּטֶן הָרַכָּה, 

מַמְתִּין לִסְדֹּק אֶת הַקְּרוּם הַדַּק

הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל רְחוֹב בְּלִי מוֹצָא

אֲבָל אַחֲרָיו הַוָּאדִי, 

כְּשֶׁהַדֶּרֶךְ הַסְּלוּלָה נִגְמֶרֶת 

טֶבַע מְשֻׁגָּע יָכוֹל לְהִתְנוֹעֵעַ, שׁוּב וָשׁוּב לִצְמֹחַ

רַק בִּגְלַל שֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ. 

מתוך: שרה גבאי, לוויתנים, הוצאת לוקוס, 2024

אלון אוהל, מלבון

רומי גונן, כפר ורדים

אלון קמינר, נפצע קשה בתחילת המלחמה