top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תZehava Keren

החיים על פי לונה*


*לונה היא כלבת הגולדן רטריבר שלנו – כלבה שקטה, טובת לב וחביבה בת תשע.


לפי לונה העולם פשוט מאוד – אין בו שום מורכבות, או בעיות יוצאות דופן.


בשביל מה לסדר את המיטה או להחליף מצעים? אם יש שמיכה חמימה, מבולגנת ומסריחה - אפשר להתרווח עליה ולישון שנת ישרים בהנאה גדולה.


שינה - זה העיסוק המרכזי בחיים. כמה שיותר - יותר טוב.


אוכל, כל אוכל, ראוי לטעימה. בעצם, גם מה שלא ממש נחשב לאוכל - יש לו סיכוי להפוך לגורמה.


אנשים לא מבינים כלום - אין יותר טוב מגרביים, אין!! גרביים הם המעדן האולטימטיבי. כדאי לטרוח ולמצוא אותם כמו שמאתרים פטריות כמהין. כשמוצאים גרב - לא לוותר, האנשים האלה בטח ירצו אותו לעצמם. להיאבק בכל מחיר כדי לשמור על האוצר!

אחרי שמוצאים גרב? מה לעשות איתו? זו בעיה שעוד לא נמצא לה פתרון…


בשביל מה לעשות צרכים בשדה בטיול היומי , כשגינת הבית זמינה ומזמינה כל כך, וגם כשיש משרת צמוד שאוסף את הכללים ומנקה יפה מידי יום את השטח?

טיולים נועדו כדי לרחרח, לחפש חברים חדשים, לטעום דברים חדשים. מתי תבינו את זה, אנשים?


יש חתולים שווים, ויש שווים יותר. חתול הבית הוא בעל הבית, ויש להיזהר ממנו בבחינת "כבדהו וחשדהו".

כל חתול אחר, לא משנה גודל, מין או גזע, הוא אויב רע ומר. יש לרדוף אותו עד חורמה. נכון שאם אשיג אותו לא אדע מה לעשות מולו, אבל זה כבר עניין שולי


כל החברים שלי במשפחה הם חבר'ה באותו המעמד שלי. אני יכולה למשוך אותם, לא לציית להם. יש לי מלך אחד ויחיד, המושל בשמיים והארץ, גיא שמו. כשהוא איתי, אני עפר לרגליו. מתבוננת בו בעיניים מעריצות, נעשית ילדה טובה וממושמעת, רק שיהיה מבסוט ממני.


מה שחשוב , זה הרגע. אין עבר ואין עתיד. טוב לי כרגע - זה הנצח שלי. הילדים הקטנטנים במשפחה לידי - אז השמש זורחת, ואני מאושרת עד הגג. אם יזרקו לי כדור - זהו, זכיתי בפרס, אני על גג העולם, לא צריכה יותר כלום. אם יזרקו לי את הכדור הכחול, אז בכלל…. אין מילים לבטא את העונג.


כל אחד, אבל באמת כל אחד, ראוי לריקוד קטן ושמח של קבלת פנים. אז מה אם הוא גנב, או אדם ששונא כלבים ופוחד מהם פחד מוות? אני בטוח אשכנע אותו לאהוב אותי. עד שזה לא יקרה, אני לא ארפה…


אם אני מבקשת להיכנס הביתה ופותחים לי את הדלת, אני מתרחקת. אם האנשים מתרחקים מהדלת, אני בטוחה שזה הסימן המובהק שעומדים לפתוח אותה, ואני אתחנן להיכנס. ככה נמשך הטקס, אני מתקרבת כשהם מתרחקים, מתרחקת כשהם מתקרבים… וחוזר חלילה. בסוף הם יבינו את ההיגיון שלי, שהוא היגיון חדש, שעוד לא היה כמוהו, ונגיע לעמק השווה.


תמיד לרבוץ במקום הכי פחות מתאים, כך שכל העוברים והשבים כמעט ייפלו בגללך. למשל: במטבח לשבת ממש צמוד לכיסא, כך שלא ניתן להגיע להגיע למקרר. למה ככה, אתם שואלים? כדי שלא ישכחו שאני קיימת! נראה לי שלפעמים הם חושבים שאני רהיט.


באופן כללי - אופטימיות היא שם המשחק, תמיד ובכל זמן!






27 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page