"אחים בדם" – על מה שאני לוקחת איתי מיום השואה (מאי 2019)
אתמול צפיתי מהופנטת בסרט של חיים אתגר "אחים בדם". בסרט הזה אריה בן 72, מקבל טלפון ממכון מחקרי בוורשה שבפולין ומתבשר שהוא היה ילד יתום שנמסר לאימוץ, ההורים שגידלו אותו אינם ההורים הביולוגיים שלו, ונוסף על כך יש לו עוד אח ואחות בפולין. אחיו אדם, בן 83 הוא זה שפנה למכון הזה כדי לברר מה עלה בגורלו של אחיו התינוק, שממנו נפרד כשהוא עצמו היה בן עשר. אריה נוסע לוורשה ופוגש את אחיו אדם ואת אחותם וורוניקה. מכאן מתחילה סדרת שיחות שבמהלכן מתוודע אריה להיסטוריה המשפחתית הנוראה: נסיבות רציחתם של הוריו, הפרדת הילדים ומסירתם לבתי יתומים.
הסרט הזה לא קל לצפייה כי הוא לא בסגנון של Happy End"". יש בו מנעד רגשי רחב ביותר הכולל גם כעס וקינאה מצד אדם באריה שחייו היו מרופדים ונוחים בחיק משפחתו המאמצת בצד ניכור וזרות מוחלטת בקשר עם וורוניקה, שלא מבינה למה הסתבכה פתאום עם אחים יהודיים, כשהיא בטוחה שהיא פולנייה מבטן ומלידה. הניסיונות לרקום מחדש קשרים שנותקו באכזריות מפלצתית לא עולים בהכרח יפה.
חשבתי מה עושה משפחה למה שהיא? האם בכל מקרה קשרים, גם אם הם שטחיים ורפויים בין אחים, מחייבים המשכיות? בסרט עלתה בצורה חדה מאוד תחושת הקנאה בין האחים. תחושה זו המוכרת לנו עוד מסיפורי התנ"ך, במיוחד מסיפור קין והבל, היא כנראה תחושה בסיסית ועמוקה מכפי שאנשים נוטים להודות בקיומה.
ניתן היה לחשוב, שאנשים ששרדו את מוראות השואה ואיבדו את כל היקר להם בצורה הכי זוועתית, יתעלו מעל לרגשות "הקטנוניים" האלה. אך נראה שעם הזמן, אנשים שוקעים במדמנה המכוערת של קנאה וכעסים וחשבונאות ולא מצליחים לראות את התמונה הרחבה. את תמונת הנס שבהישרדות עצמה, את הכוחות היפים והחיוביים שהתגלו בתוכם ואת המחויבות לחיים ולערכים האנושיים החשובים ביותר.
הסרט הזה משך את תשומת לבי דווקא בגלל האמת הפשוטה שבו, שלא תמיד ניתן לה ביטוי ב"סרטי יום השואה". כששאל חיים אתגר את אריה אם שמח שהאישה שפגש היא אחותו, ענה לו אריה שהיה מעדיף לפגוש אישה אחרת. זו לא תשובה שמרבים לשמוע, והיא חשפה היבט יוצא דופן שיש בו כנות ויושר.
בזמן הטקסים ואחריהם, כשאנחנו מרכינים ראש כדי לזכור ולא לשכוח, חשוב גם שנרים את הראש מידי פעם ונתבונן נכוחה מולנו, באנשים שסביבנו, במציאות האופפת אותנו ונשפר את מה שניתן, כך נוכל למלא את הצוואה שאנו נושאים עמנו בעצם קיומנו.
