דגל אדום

שנה חדשה היא הזדמנות טובה לחשבון נפש בתחומים שונים.

אחד הדברים שאני מוצאת את עצמי חושבת עליו די הרבה לאחרונה הוא נושא הזמן שאני מפנה, או יותר נכון לא מפנה, לכתיבה.

אילו כתיבה הייתה מבחינתי דבר שולי וחסר משמעות, הייתי יכולה להשלים עם המצב. אך מעשה הכתיבה הוא היבט בעל חשיבות עליונה לכל אורך חיי, ועדיין אני מוצאת את עצמי משקיעה יותר זמן בתכנים ובעיצוב כשעומדת לנגד עיניי תחרות כתיבה. כאילו רק לקראת יעד או למטרה מוחשית כדאי לי להתאמץ

חשבתי לעצמי שבנקודת זמן זו של תחילת שנה כדאי לי לפעול באופן אקטיבי וליצור לעצמי יעדים ומטרות שאוכל לעמוד בהם בלי להיות תלויה בגורמים חיצוניים.

נזכרתי בבלוג הנשכח שלי, וחשבתי לעצמי, שהבלוג הזה יכול להעמיד בפניי את האתגר לכתוב עבורו.

בלוג הוא משהו שצריך לתחזק בצורה שוטפת ורצינית. ההשראה שלי בעניין זה מגיעה מהבלוגים היפים של יהודית לוי ויעל כרמי.

הבלוג יציב בפניי את סד הזמנים שאני זקוקה לו כדי להשקיע ביצירה שלי בקצב שאני רוצה. הוא יחייב אותי לפרסם בו בצורה תכופה ולהשתמש בו ככלי לעידוד היצירתיות שלי.

*********************************************************************************************************

היום אני מפרסמת סיפור שהוגש לתחרות של "הליקון" "מילה במקום" - 2022.

בשלב המקומי של התחרות בכפר ורדים זכה הסיפור במקום השלישי.

דגל אדום / זהבה קרן

על החוף היו מפוזרים אוהלים רבים כמו פטריות צבעוניות, והיא התאמצה להתמקד באוהל שלהם – יריעות ברזנט גסות בצבע ירוק קשורות בחבלים אל מוטות קצרים ומעוקלים התקועים בחול. לא משנה כמה ניסה אביה והתאמץ, תמיד נראה האוהל עלוב, עקום, כאילו ייפול עוד שנייה ויקבור תחתיו את כל יושביו.

זה היה הבילוי שלהם ‏בימי הקיץ הארוכים.

קייטנות היו יקרות ‏, על נופש במקום אחר וויתרו מזמן. הפעמים הספורות שכן נסעו לבית הבראה על חשבון המפעל, הסתיימו בפיצוץ, שהדיו הדהדו עוד ימים רבים אחר כך.

בבוקר (בימים שאבא היה בחופשה שנתית) היו מעמיסים על האופניים שלו שק חום גדול, ובו כל מרכיבי האוהל, וגם סל נוסף לארוחת צהריים: ביצים קשות , כריכים, ענבים ירוקים ואבטיח בשל. הצעידה המיוזעת עד חוף הים ארכה כרבע שעה.

כך הלכו בחבורה קטנה: איש גבוה ורזה, אישה נמוכה במשקפי שמש, אחריהם נשרכות שתי ילדות כבנות שמונה ושש.

כשהגיעו אל החוף כבר הקדימו אותם משפחות אחרות שמיהרו לתפוס לעצמן כברת חול קטנה קרובה ככל האפשר לקו המים.

אבא התעסק זמן רב בהקמת האוהל. תקע בחול את היתדות בעזרת פטיש גדול, שראשו שחור וכבד, קשר אליהן בחבלים את היריעות הרחבות, והאוהל קרם עור וגידים.

האישה התמקמה בתוכו , כשהיא פורשת מגבת מהוהה, גדולה, ומסדרת עליה תצוגה משונה של קופסאות פח ופלסטיק ישנות, בקבוקים וצלחות.

הילדות מיהרו לפשוט את בגדיהן וללבוש בגדי ים זהים (תמיד לבשו בגדים זהים בהבדל של מידה או שתיים).

היא, הגדולה בין השתיים, לא יכלה לעצור את התרגשותה ורצה בעקבות אביה אל הים, והוא כמו בימים שרביים ומהבילים במיוחד, היה סוער. הגלים הגבוהים והעכורים נשאו על גבם אצות ובוץ.

הדגל האדום שהתנופף מעל סוכת המציל לא מנע מהמון המתרחצים, שביקשו להפיג את החום ולהתרענן, להיכנס אל המים הגועשים. רבים מהם מצאו את עצמם נסחפים אנה ואנה, נזרקים כאילו היו כלי משחק בידי הגלים.

ברגע אחד הייתה סמוכה לאביה, ידה הקטנה בכף ידו, ולאחריו מצאה את עצמה לפתע נסחפת הרחק ממנו, כלואה במערבולת שהטיחה אותה בחוזקה אל הקרקעית.

המים מילאו את עיניה, את אפה ואת גרונה, והיא הרגישה שהיא הולכת ושוקעת לתוך אפלה סמיכה.

זה הרגיש כמו נצח עד שנשלפה משם בידיו החזקות של אביה, שהבחין בהיעלמותה רגע לפני שהיה מאוחר מדי. הוא נשא אותה בזרועותיו, טופח על גבה מבוהל בעצמו, מנסה להרגיע אותה במילים רכות.

כשהצליחה לפקוח את עיניה, חיפשה את האוהל שלהם, אך רק כשהתקרבו הצליחה לזהות אותו.

מרחוק הבחינה באימהּ יושבת בפתח האוהל ומאכילה את אחותה הקטנה בקוביות אדומות מנוקדות בגרעינים שחורים.

עיניה ‏סקרו במבט אדיש את האיש המתקרב עם הילדה התלויה על צווארו , והיא המשיכה במלאכת ההאכלה, ממלמלת לעצמה בשפה רחוקה.

פני הילדה היו רטובים. היא ליקקה את שפתיה.

טעם המלח דבק בהן.