"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד...." (לאה גולדברג) - לראש השנה תשפ"א

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,

וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,

אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

לאה גולדברג 

פעמים רבות קורה שמילים שקראתי, שלמדתי ושלימדתי, מהדהדות עמוק בליבי אל מול המציאות הניצבת בפניי,

אבל יש יצירות קאנוניות שמהדהדות יותר מהשאר. יצירות כאלה שעצם קיומן הוא נס יומיומי.

כזה הוא השיר של לאה גולדברג "האמנם..." (לשיר עצמו אין כותרת, ושמו בציבור ניתן לו על פי השורה הראשונה).

אני מוצאת את עצמי מתחברת אליו באירועים רבים בחיי, ונושאת אותו כמעין תפילה חילונית.

לאה גולדברג כתבה את השיר בשנת 1943, כשברקע נשמעים היטב ברחבי העולם הדי מלחמת העולם השנייה, וידיעות ראשונות על השמדת יהודי אירופה מצליחות להבקיע ולהגיע לישוב בארץ ישראל. ל' גולדברג מוחה כאן נגד התפיסה הרווחת (אלתרמן, למשל), שמשוררים צריכים לשמש שופרות למסרים הפוליטיים והמלחמתיים של מנהיגי המדינה ולהפסיק לעסוק בזוטות "מטופשות" כמו חוויות אישיות יומיומיות מעולמו של האדם הפשוט, הפרט.

על התיזה הזו הגנה גולדברג גם במאמר שכתבה באותה תקופה בשם "על אותו נושא עצמו". המאמר פורסם בעיתון "השומר הצעיר". ברשימה זו היא עוסקת בשאלת מחויבותו של המשורר בזמן מלחמה. "הייתה זו רשימת תגובה כנגד מאמר מערכת שהתפרסם בעיתון בריטי נחשב, בו קראה מערכת העיתון למשוררי אירופה למלא את חובתם המוסרית והאמנותית ולחבר שירי עידוד ללוחמים" (https://blog.nli.org.il/yamim/).

ממש כמו בסיפור הידוע על צ'רצ'יל שבמלחמת העולם השנייה, בין מתקפה למתקפה, שאלו אותו (הוא תיפקד אז כראש ממשלת בריטניה) מדוע לא יחתוך בתקציב התרבות במדינה, והוא השיב – ‘אם לא תהיה לנו תרבות, עבור מה אנחנו נלחמים?’

כך גם לאה גולדברג נאבקת על זכותה כאדם פרטי לחוות ולבטא את הרגשות הפשוטים, האישיים החשובים לה. גם היא טוענת, שלכל המלחמות הגדולות אין הצדקה אם אין בבסיסן העמדה ערכית של מרכזיות האדם היחיד וחשיבות עולמו הפנימי, הפרטי.

בשיר הזה היא מייחלת להנאות פשוטות ושגרתיות: הליכה תמימה בשדה, כשכל חושיה פעילים במלוא העוצמה: מבקשת לחוש את דקירת עלי האספסת, לשמוע ולחוש את טיפות הגשם על גופה, לראות את השמש המשתקפת בראי השלולית, ולנשום לתוכה את ריחו של התלם שנחרש זה עתה.

היא מודעת לשרפות המשתוללות בעולם, אך דבקה בזכותה לחוות ולבטא את החוויות המתוארות בצורה אישית ופרטית.

כשאני פוגשת את השיר בימים אלו של ערב ראש השנה התשפ"א, בתקופת הקורונה, אני מרגישה שבעתיים את חיוניותו של הצורך בשיגרה מבורכת, את ההיצמדות לכאן ולעכשיו ואת ערכה של מציאת היופי בעולם, שהמגיפה הארורה הזו עושה בו שמות.

כאילו השיעור שלימדה אותנו הקורונה, שהיופי נמצא בהישג יד, ושעליו יש לברך. הוא לא מובן מאליו.

נכון שהשיר נמצא במסגרת כללית של הטלת ספק באמצעות פתיחתו במילה "האמנם", כלומר, היא לא בטוחה אם אכן תזכה לחוות את הדברים המתוארים, ואם אמנם ישוב העולם למסלולו, אבל התפילה הזו מצליחה להראות תמונה אופטימית של הליכה מתמדת לעבר קיומו של עולם כזה, שיגרתי רק לכאורה, כי כל רגע בו הוא חד פעמי, מיוחד ויכול למלא את הלב באמונה שהטוב עוד לפנינו.

בברכת שנה שגרתית, טובה, בריאה ומאושרת -

זהבה