היפרדות
לאט לאט משתרשת בתוכי ההכרה העמוקה, שהמרחק הזה קשה מאוד, ואולי בכלל אינו ניתן לגישור.
שיחות הווידאו בוואטסאפ הן יומיומיות, ובהן ניכר מאוד, שהמשפחה הקטנה שם בסיאטל נאבקת כדי להכות שורש במקום החדש.
הילדים הקטנים, נכדיי, גם הם מנסים להתערות בעולם האחר שנפרש בפניהם, והרצון שלי לחבק אותם פיזית הולך וגדל. תחושת הפחד מהזרות שעלולה לערפל את הקשר ולמוסס אותו ממלאת את הרווח שבין המילים.
קשה מאוד לשמור על הקשר רק דרך המסך. הכול נראה כל כך מציאותי ובמקביל כל כך לא מציאותי בעת ובעונה אחת.
היום שלנו הוא הלילה שלהם, השפה ממלאת את אוזניהם שונה, מזג האוויר הפוך: אצלנו חם, ואילו ואצלם מעונן, גשום וקריר.
יש בי שילוב של כעס עם אשמה ובושה. הרי כאמא טובה עליי לשמוח באופן פעיל בשמחתם, וכשעצב מתחיל להזדחל לתוכי, אני נזכרת בהערה של משתתפת אחת בשיחה קבוצתית ב"זום", שהזהירה אותי לבל אבטא את תחושת הכאב והעצב שלי בעקבות הפרידה. מניסיונה המשפחתי, כך סיפרה, אמה לא חדלה לדבר על המסכנות והקורבנות שלה לנוכח המעבר של ביתה לחו"ל, מה שהכביד מאוד על המשפחה הצעירה מעבר לים, שלא יכולה הייתה להתרכז בהתמודדות הלא פשוטה עם ההתמקמות במקום החדש.
התרעמתי תחילה על ההערה הזו, אבל ככל שחשבתי עליה יותר ויותר, הבנתי שקיבלתי מהדוברת למעשה סוג של שיעור לחיים, מתנה. אני חייבת להכיר ברגשות שלי, גם באלו הפחות נעימים. החיים מורכבים, ובצד המועקה עליי למצוא מקום בתוכי כדי לשמוח עבור בני על הגשמת חלומו, על האומץ שלו ועל ההעזה לעזוב את המוכר והבטוח, ואני צריכה להתפלל להצלחתו ולהצלחת בני משפחתו.
ההיפרדות מן הילד שלך היא תהליך שמתחיל ברגע שבו חותכים את חבל הטבור שלו , כשהוא מגיח מהרחם. מאותה הנקודה והלאה צריכה להתקיים ההשלמה עם התהליך הטבעי הזה. הצד ההגיוני והשכלי שבי מודע לגמרי לכך, אך הלב מתקשה להצליח במשימת ההיפרדות, שהיא בסופו של דבר משימתו של כל אדם באשר הוא.
איך עליי לצלוח את המשימה הזו ? אני שואלת את עצמי לא פעם, והתשובה כמו תמיד כוללת כמה מרכיבים. ראשית מדובר בעבודה עצמית רצינית, מעמיקה ולא מתפשרת. נוסף על כך גורם הזמן, שמן הסתם יעשה את שלו ויהפוך את האירוע להרגל. גם תמיכה מקצועית תתרום את חלקה.
השבוע, בזמן שקראתי את הספר המופלא "פליאה" של צרויה שלו, מצאתי את עצמי מתחברת מאוד לקטע שריגש אותי עד דמעות. זהו הקטע לקראת הסיום, שבו מתארת הגיבורה את ההכרח ואת הצורך הטבעי ,שאין ממנו בעצם חזרה, בהיפרדות שבין הורים וילדים ובמיוחד בין אימהות לילדיהן.
מתוך: "פליאה", צרויה שלו, 2021
רוני אלטר, "אינך יכולה ככה סתם ללכת"
12 באוקטובר, 2021
היי זהבה. שמח לבשר שהבלוג שלך מתאים כעת לממשק העדכון באתר פרפרים. עקב הגדלת החשיפה מקווה שזה יעודד המשך הכתיבה בבלוג.
קנקן - מנהל פררים - הבלוגוספרה שלנו.
*בתקווה שתראי תגובה זו.
הפרדות זה קשה.. קשה מאד וגם כואב מאד. ושום מילים לא יהפכו את החוויה לאחרת.. הזמן ילמד אותך לראות את הדברים אחרת וגם הכאב ילך ויתעמם עם הזמן אולי גם תצליחי לשחרר.. זה לוקח זמן .. זה לוקח זמן...
זהבה יקרה, כמה מדוייק את מתארת את כאבי הפרידה וההנתקות מהאהובים ביותר. הכל תהליך. אפילו כשקשה אולי אפשר למצוא רגעים קטנים של קסם בדרך. התמונה הנפלאה למשל של שני המתוקים טובלים את רגליהם באגם הקר (כאילו, כמעט קנדה, ספטמבר - כבר קר שם).
חוץ מזה, אולי כבר כדאי להתחיל בתכנון החופשה הבאה אי שם במערב ארה"ב?
זוכרת כמה פעמים אני הייתי בתכנון נסיעה להולנד? לעתים חמש פעמים בשנה. איפה שהם נמצאים זה הרבה יותר רחוק - אבל שווה.