הנה אני מתחילה...
למה לי בלוג עכשיו? האמת שהרעיון נבט בי לאחר שמצאתי את עצמי קוראת בעניין בלוגים של נשים אחרות. משום מה, בעיקר נשים "שולטות" במדיה הזו ברשת.
לאחר שהשתתפתי בסדנה "בלוג משלך" של יעל כרמי, קיבלתי עידוד נוסף לכתוב בלוג משלי.
מאז ומתמיד כתבתי. לכל אחד יש האמצעי שלו להבעה עצמית, אצלי זו הכתיבה. הכתיבה עוזרת לי להבין את המציאות, להתמודד עם קשיים ועם חוויות טובות ופחות טובות.
בספטמבר השנה פרשתי מהוראה לאחר 34 שנים. לימדתי ספרות והבעה עברית. נהניתי מההוראה עצמה, כלומר מהעיסוק ביצירות ספרות. אהבתי את הרעננות שבה היצירה נולדת כל פעם מחדש אצל התלמידים שלי. אהבתי לדון ברעיונות, בתכנים ובצורות.
בעיקר מצאתי את עצמי נוגעת בדברים שרלוונטיים לחיי האנשים הצעירים שלפניי.
פחות אהבתי את הטפסים, את הבחינות, את מדידת ההישגים, שהיא מורכבת במיוחד בתחום כמו ספרות.
לא פעם התמודדתי עם מצב בלתי אפשרי כמעט של קריאה מועטה מצד התלמידים, מדיונים שהיו רדודים ושטחיים, אבל תמיד נאחזתי בילדים שעדיין התלהבו מקריאה. הם היו לי שותפים נפלאים למסעות בשיעורים.
והנה מצאתי את עצמי פנויה פתאום מהמרדף אין סופי להשיג את היעדים, להספיק את החומר.
כמו אותו זקן בשירה של לאה גולדברג "שירי סוף הדרך":
הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר. הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם. הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר. יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.
כשיושבים לנוח בצד הדרך, מרגישים ביתר שאת את המראות ואת הקולות.
בלוג הוא כלי נהדר להביע את החוויות הללו.
אז הנה אני מתחילה, פותחת דלת חדשה ......