"הפיתרון הסופי"- פתק קטן ומצהיב בווילת וואנזה...
פעם, בראשית דרכי כמורה צעירה בקריית ים, תלמידה אחת אמרה לי, שיום השואה הוא החג של האשכנזים. אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי מעורבת בכעס ובעלבון. עם השנים האמירה הזו מובנת לי יותר ויותר, ואני רואה את התמימות שבה ואת הניכור. למה תמימות? כי מי שמכיר את העובדות יודע, שתוכנית "הפיתרון הסופי" שהגה היטלר, לא הפלתה בין יהודים ממקומות גיאוגרפיים שונים. כשביקרנו, דני ואני, בברלין, נסענו לווילת ואנזה, שם נחתמה תכנית ה"פיתרון הסופי". על הקיר ראינו פתק מצהיב, קטן מימדים, ושם, כמו ברשימת קניות, פורטו כל הקהילות היהודיות בעולם ומספר מדוייק של החברים בהן. בסוף סוכם היעד: 11 מיליון יהודים. במזל גדול לא הצליח היטלר להגשים את מטרתו המפלצתית ורצח "רק" שישה מליון, ביניהם מיליון וחצי ילדים.
כל היהודים בעולם היו על לוח המטרה המדמם הזה.
אותה נערה, שאמרה לי את האמירה המקוממת ההיא, פשוט לא הכירה את הפתק הזה ולא הבינה שהסכנה הייתה קרובה כחוט השערה לכל קהילה יהודית באשר היא.
כל יום זיכרון לשואה ולגבורה מעמיד בפניי את הצו לזכור ולהנציח את בני המשפחה שלי הרבים כל כך שנרצחו בכל דרך אפשרית: ברעב, בכבשנים, במחלת הטיפוס, באקציות, בירי ובחנק.
החלטתי להתמקד כל פעם באיש או באישה אחת. כי למדתי שאין לי יכולת באמת להתמקד ביותר מזה. זה כל כך איום ונורא, שזה בלתי אפשרי.
השנה אתמקד בנערה אחת בת 17 בהירצחה ושמה רגינה. רגינה קובלסקה שנולדה בשנת 1920. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה ב לודז' שבפולין.
היא הייתה אחותה הצעירה של סבתא שלי גניה - גולדה ז"ל, שנפטרה בדמי ימיה ושעל שמה אני קרויה. ניסיתי לשמוע מאמי איך נרצחה ומתי, שאלתי אם יש תמונה שלה. לא הצלחתי להשיג שום מידע אודותיה. יכולתי רק לדמיין את הזוועה בפיצול המשפחה: חלק מצליחים לברוח מהגטו ,והיא משום מה לא מצליחה. רב הנסתר על הגלוי. אבל דמותה תהייה ביום השואה הזה לנגד עיני - נערה בת שבע עשרה, אולי דומה לי במעט, מלאת תקוות לעתיד נהדר שנגדע באכזריות, ששום מילה לא יכולה לתאר.
לזכרה אדליק נר נשמה מיוחד השנה, בצד הנר לזכר רבים כל כך מהנרצחים במשפחתו של אבי יהודה ז"ל ובמשפחתה של אמי פולה.
