חתולי שלנו איננו...

חלק קראו "פלומי", כי היית רך כמו שמיכת נוצות, חלק קראו לך "מיו", השם שנתנה לך עינת ביום שבו הונחת , גור קטן ומבוהל ביום חורף סוער וקר, על מפתן ביתנו. אני קראתי לך "חתולי", או "חתולוני", כי חשבתי שאתה החתול האולטימטיבי. חתול מושלם, שאין רבים כמוהו. אחרי אחת עשרה שנים עברת בפתאומיות לעולם שכולו טוב. יומיים לקח לך למות, ולבסוף מתת בזרועותיי. חתולי אהוב שלנו, נראה לי שלא פעם חשבת שאני אמא שלך, כי היית מתחפר בי ומתרפק עליי ומסתכל בי במבט עמוק ומאוהב. לכן אני קצת מתנחמת מהעובדה, שאת נשימותיך האחרונות נרשמת בזרועותיי. מקווה שזה הרגיע אותך קצת. היית הכי אצילי שיש וכל כך מצחיק! לימדת אותי כך הרבה: לימדת אותי שכיף להתמתח, שצריך להראות את הבטן הרכה רק למי שממש בוטחים בו. שצריך לתת לאנשים לאהוב אותך ולהיות סבלניים אליהם, עד הגבול שהם מתחילים להציק או להכאיב.

שכיף להתכרבל על השמיכה או על המיטה הכי רכה בבית. לא פעם מצאנו אותך במיטת המעבר של הקטנטנים מתענג על הפינוק שבשמיכות הרכות. כל כך אהבתי אותך, כל כך אהבנו אותך כולנו, ואתה כל כך חסר לנו.

אנחנו רגילים לפתוח את דלת המטבח ולראות אותך מחכה לנו, לאחר שקפצת בקלילות מחכה למנת האוכל שלך. האוכל היבש שחייב להיות טרי. לא וויתרת לנו עד שפיזרנו לך אוכל טרי ורענן מהקופסה. עוד אתמול היה נדמה לי שאני שומעת את היללה המנומסת שלך המבקשת שנכניס אותך לסלון כדי לקיים את הטקס היומי – לטפס עליי, להתחפר ולהתרפק. ובבוקר לבקש שיוציאו אותך מהפאטיו, שאליו הכנסנו אותך כדי שלא יהיה לך קר. כי כזה היית – רוח חופשיה. אי אפשר היה לכלוא אותך בבית, למרות שאם היינו עושים את זה, היינו מצילים בוודאי את חייך. סמכנו עליך שתדע להיזהר, כי היית כל כך חכם. יוצא לך בזנב מורם לסיבוב היומי, מבקר בפינות הקבועות, ותמיד, תמיד חוזר אלינו, זוכר את המשפחה שאספה אותך לחיקה כשהיית ממש פצפון בן כמה שבועות. סמכנו עליך שתיזהר ממכוניות בכביש ומאנשים חורשי רעה, אבל לא יכולנו כנראה למנוע את הפיתיון שהרעיל אותך. בטוחה שאתה כעת בגן העדן של החתולים עומד לך בפתח ומחליט מתי להיכנס מתי לצאת, כי מי יכול להחליט עליך,

מלך החתולים היפהפה והמלכותי! אני מאמינה שעוד ניפגש אי פעם, כי לא רצית להיפרד מאיתנו, וגם אנחנו לא רצינו להיפרד ממך. אנחנו משוחררים מהלחץ להגיע בזמנים קבועים להאכיל, ללטף, לדאוג לך שיהיה לך חם. בבוקר אף אחד לא קורא לנו לשחרר אותו, ובערב אף אחד לא מבקש להיכנס,

אבל זה לא מרגיש כמו שחרור אלא כמו געגוע עמוק ועצוב.

נאהב ונזכור אותך תמיד!