כבר חצי שנה שלא השתמשתי בו....

בתוך נרתיק הטלפון הסלולארי האדום שלי הוא נעוץ כבר כמה שנים. לא אחד, אלא שניים. מידי פעם בתוך המהומה הכללית ובין ריצות על פי לוח הזמנים כשאבד לי , מיהרתי להזמין אחר תחתיו. כרטיס ירוק, מלבני, לא גדול מכרטיס אשראי. ריבוע זהוב בצד שמאל, אותיות שמנות בפונט בולט, נוטות לצד ימין, לוגו סגול של איזה ארנב אץ רץ נושא מזוודה מעופפת מאחוריו (רק עכשיו שמתי לב לפרטי הלוגו...), תמונה לא מחמיאה של פניי מצדו השני (תוצאה של צילום מהיר ב"פוטו רצח" בעת הפקת הכרטיס) - כרטיס ה"רב קו" הנטוש והזנוח שלי. שוכב כבר חודשים רבים בצד השמאלי של הנרתיק האדום לצד הטלפון הסלולארי, הפעיל כל העת ומשגר עדכוני זוועה על מספר בלתי נתפס של חולים מאומתים (כ- 8000) ומספר מצמרר של חולים קשים (קרוב ל- 900) שלא לדבר על מספר המתים כ - 1600 מאז תחילת המגיפה).

כבר ח צ י ש נ ה, חצי שנה תמימה, שלא השתמשתי בו!

מבחינתי זהו סיפור הקורונה כולו - חצי שנה שלא הוצאתיו ממקומו, עד לרגע הזה, הבוקר.

אני מתבוננת בו כבאיזה חפץ ארכיאולוגי שנחפר באתר שומם ומרוחק, שריד ועדות לעידן אחר, שמי יודע מתי ישוב.

חצי שנה שלא השתמשתי בו בתחנות אוטובוס שקטות יותר או פחות בתחנות רכבת צפופות, רועשות והומות נוסעים, בתוך קרון הרכבת המרווח כשהגיע המבקר לבחון אם הכרטיס טעון בנסיעה הנוכחית. בכניסות וביציאות מתחנות הרכבת לאורך כל המסילות בין נהריה לתל אביב ולראש העין.

הנסיעה הזו לשלושת הנכדים המתוקים שלי בסתם יום של חול סימלה בשבילי את הפרישה מההוראה אחרי 35 שנים - סוף כל סוף השבוע לא התקבע במערכת שעות, והזמן לא התעצב על ידי החופשות והחגים. הכול היה פתוח בפניי!

פעם אחת אפילו עליתי לרכבת וביליתי יום שלם במוזיאון תל אביב. שם לא הצטרפתי לסיור מודרך - אני לבדי מול אמנות שלא תמיד הבנתי, אבל חוויתי רגשית במלוא העוצמה. התעכבתי בכל מקום שרציתי, דילגתי על מקומות שפחות עניינו אותי... כך חשבתי לבלות את התקופה החדשה בחיי.

מזה חצי שנה אני מקורקעת - אסירה בביתי. כרטיס ירוק קטן ממחיש לי יותר מכל את המהפכה שהתחוללה בחיי - חוסר תנועה (מלבד גיחות קצרות לשביל הירוק הסמוך לביתי, קניות חיוניות וביקורים שאין לדחותם), קיפאון מוחלט, מגבלות מכל עבר, עוצר ברחובות. כל מה שהיה מובן מאליו כשגרה ברוכה נמוג ונעלם.

החופש הזה לקום מוקדם בבוקר להתניע את המכונית, להפעיל את הרדיו בתחנה האהובה עליי, לזמזם לעצמי את השירים המתנגנים, להחנות את הרכב בחניון הקרוב לתחנת הרכבת, להטעין את הרב קו באוטומט, , לבחור מקום ישיבה בקרון ליד החלון, לבחון את הפרצופים שסביבי שפניהם גלויות ללא מסיכות (עיניים, חיוכים, שיחות בסלולארי, אכילה של כריך שהכינו בבית). להתבונן בנוף החולף על פניי מבעד לזגוגית, לחשוב מחשבות שונות שמטיילות בין עבר, הווה, עתיד, להתרפק על הטיול הקרוב לחו"ל שאותו תכננו , דני ואני, זמן כה רב לפרטי פרטים.

כל זה נעצר ונשאר בגדר משאת נפש - געגועים לשיגרה מבורכת....

שיר של יום חולין - אילנית

מילים: רחל שפירא

לחן: יאיר רוזנבלום