"כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה" - לקראת פתיחת שנת לימודים חדשה, שנת תשפ"א
שלושה ימים נותרו עד פתיחת שנת הלימודים. אמנם פרשתי כבר מהוראה לפני שנתיים, אך כמו מתוך כוחו של הרגל שנחתם בי בשנות עבודתי הרבות, לימים האלה יש ניחוח מיוחד. תחושה של התרגשות מעורבת בלחץ, בסקרנות, בחששות - תערובת חד פעמית, שכנראה מורים רבים ומורות רבות מכירים/ות היטב. (תחושה מקבילה גם קיימת גם בקרב הורים ובקרב תלמידים, אך בכל זאת צבעה אחר, מהיכרותי את שני צידי המתרס)
ובשנה כזאת, שנת קורונה, מתחדדת התחושה הזו כפליים.
באחד בספטמבר לא אכנס לכיתה חדשה פיזית או וירטואלית, אך אזכור היטב את הפרפרים בבטן, את ההכנות המרובות למפגש הראשון, כך שיהיה משמעותי ומרגש וייצור חוזה יציב ביני ובין תלמידיי ותלמידותיי. בעיקר לשים לב - ביטוי חכם מאין כמותו "לשים לב"- לשים את ליבי ולזכור את השמות ואת הייחוד של כל אחד ואחת מהם/ן (גם אם יש שלושה "דניאל" וארבעה "עמית"), לראות את הביישנית שיושבת בספסל האחרון, את שחור העיניים עם המבט העצוב, את השובב שבודק ויבדוק את גבולותיי גם בשנה הזו. את הבעות הפנים הטרודות בשל הקורונה ובשל בעיות אחרות בבית, שהתגלו במהלך הקיץ, או נמשכו כמו חוט אחרי הילד הזה או הילדה הזו מרבית שנות חייו/ייה.
לא לשכוח שלפני שהייתי מורה, הייתי ילדה, וידעתי שילדות לא בהכרח מאושרת או פשוטה. לזכור כמה חשוב היה לי שישימו לב אליי ולמה שאני מרגישה לפני שיבחינו במה שאני מבינה או לא מבינה.
דווקא שנה כזו, שנת קורונה, שמחייבת לימודים בקפסולות, בקבוצות קטנות ובמפגשים מגוונים, יכולה לאפשר היכרות מעמיקה עם כל ילד או ילדה. היא יכולה לזמן הוראה אחרת, רלוונטית יותר, פחות קפואה ושמרנית.
זה מה שחשבתי כשראיתי את המורה ריטה, המככבת בסדרה דנית הקרויה על שמה
(ב"נטפליקס" https://www.netflix.com/il-en/title/70285368).
ריטה היא מורה לחיים. אני מוצאת את עצמי חושבת כמה מעניין היה לקחת קטע כמעט מכל פרק ולבנות סביבו פעילות חינוכית: נושאים כמו דימוי גוף במיוחד אצל מתבגרות, צריכת פורנו, זהות מינית, יחסי הורים וילדים, יחסי הורים מורים, היחס לאחר, סוגי מורים, סוגי תלמידים, שיטות הוראה, ביקורי בית של מורים, גבולות בכל תחום, ועוד נושאים רבים המלווים מורים בעבודתם היומיומית.
שיעורי חינוך בזום יכולים להתעשר באמצעות דיון סביב קטעים כאלה.
אמנם לא אכנס בפועל לשיעור זה או אחר, אבל אזדהה ואתרגש עד עמקי ליבי עם אחיי ואחיותיי המורים והמורות ביום הלימודים הראשון ובשליחותם החינוכית הקשה והחשובה, כי בסופו של דבר בית ספר הוא הסמל לשגרה הברוכה והטובה, שכולנו מייחלים אליה.
שיגרה שמבטאת את התקווה העולה מן השיר "כל עוד" ( מילים: עלי מוהר, לחן: יוני רכטר)
"כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה"
שנת לימודים שקטה, בריאה ומוצלחת לכולנו!