לכל מדורה יש שני צדדים (ל"ג בעומר תשע"ט)
היחס ללג בעומר משתנה בהתאם לססטוס שלך . כהורה, אני חושבת שמדובר במעמסה לא קטנה. המדורה של ערב החג מתקשרת להתארגנות מעיקה. אם יש לך כמה ילדים אתה צריך לעסוק בחלוקת תפקידים מי מבני הזוג יילך לאן, ממתי עד מתי, באיזו נקודה מתחלפים , איזה ציוד צריך להביא: כמה תפוחי אדמה, איך לעטוף אותם, על איזה חוט תיל להשחיל אותם כדי שייחרכו יפה במדורה, מי מביא שתייה, שולחן מתקפל וכו'. יש גם את הצד של בילוי ממושך, שלא אתה בחרת בו , עם המורה, ההורים והתלמידים בכיתות של הילדים שלך. כך קורה שאתה מוצא את עצמך לא פעם במעין אירוע חברתי ממושך למדי, שאם תהיה כן עם עצמך, היית מוותר עליו בשמחה. וכן, כמעט שכחתי: הריח, הפיח וזיהום האוויר לא תורמים לעידוד התשוקה שלך להשתתף בחגיגה.
אם אתה ילד , זה אירוע מרגש במיוחד. כל התהליך כולו, והוא מתחיל בערך עם סיום חג הפסח. ההחלטה איפה יתקיים הקומזיץ, מה יהיה בו, מי אחראי על מה, והעיקר- איסוף הקרשים, וואו! זה כזה כיף, שכנראה מבוגר לא יוכל להבין. מבחינה חברתית מדובר בתהליך עמוק ומשמעותי. ילד שנוכחותו לא אהודה ולא רצוייה בכיתה, ירגיש את מעמדו הנמוך בהתארגנות הזו עד כדי החרמה ממש ואי הזמנה למדורה.
כשאני נזכרת בל"ג בעומר של ילדותי, כל הקומזיצים מתערבבים זה בזה לקומזיץ אחד של כיתה ה. אני זוכרת את ההתרגשות, את איסוף הקרשים, את חלוקת התפקידים, את הקמת המדורה ליד בית הקולנוע הישן , בשדה שבו הקימו לפחות שבע שמונה מדורות נוספות. בעיקר אני זוכרת את התמונה הזו: כל תלמידי הכיתה עסוקים בהזנת המדורה בענפים ובקרשים לבל תכבה, בהשחלת תפוחי אדמה על חוט תיל ארוך וצלייתם בתוך האש, את השירים והשמחה, ו... את אבא שלי נשען על עמוד פנס התאורה, כמה מטרים מהאש עצמה. זה היה התנאי היחיד שבזכותו הצלחתי להשתתף בקומזיץ - אבא הודיע שהוא ישמור עליי מתחילת האירוע עד סופו. כאמור, אני מבינה היום את דאגתו, אבל אז כל כך התביישתי. זה כל כך הדגיש את השונות שלי שליוותה אותי כמו צל בכל צעד ושעל. הצל הזה שכרוך בחיים בבית של ניצולי שואה. אני זוכרת את הבושה הזו וקצת מתביישת בעצמי היום. זהו שאמרתי - הורים וילדים מתייחסים לל"ג בעומר אחרת לגמרי....
