"מה שיותר עמוק יותר כחול" - מה שרואים מכאן לא רואים משם."

"וכשאפתח את הדלת ואסתכל על הכל הכל נראה כמו שמיים מה שיותר עמוק יותר כחול". כתבו: אריק איינשטיין ושלום חנוך מחלון חדר המלון שלנו בעיירה הקטנה והלא מאוד מוכרת בשווייץ, האגם הכחול משנה את צבעיו על פי שעות היום: טורקיז, כחול, תכלת, אפור. על פניו המבריקות כמראה כסופה שטים ברווזים וברבורים, סירות מפרש לבנות, ספינות דיג קטנות וספינות נוסעים גדולות. בקומה התחתונה נשמע קול צחוקם של הסועדים במסעדה הענקית שגובלת באגם. כל שעות היום קולות שמחים ונינוחים מתערבבים בקרקוש כלי האוכל והסכו"ם. השביל היוצא מכאן מתפתל בין שיחי פטל ודומדמניות, עצי פרי ועצי נוי ונושק לאגם עצמו. מרחוק שומעים את דנדון הפעמונים הכבדים של הפרות החוזרות מן האחו ביחד עם רשרוש המים המלחכים את החוף. ספסלים צהובים מנקדים את הדרך. ממש כמו בסיפורים ובאגדות. ומכאן מה שקורה בארצי, מולדתי, נראה קולני, צורם וצועק שבעתיים. כמו סיוטים שפורמים את קורי החלומות, משתרבבים האירועים המזוהמים באלימות, בגסות, בכוחנות. אירועי צעירינו "הטובים" חובשי הכיפות הלבנות הגדולות בקפריסין; רצח של ראש משפחה, שילדיה נכים ואימם חולה, בגלל וויכוח על מקום חנייה; אלימות כלפי פעוטות חסרי ישע במעונות ובגנים; כניסת כוחות אפלים וגזעניים למירוץ לקראת הבחירות לכנסת ישראל. וזה רק מבחר קטן, שצילו גדול ומאיים. איכשהו מכאן זה נראה יותר נורא ויותר מייאש, ולא - הייאוש לא נעשה יותר נוח כמאמר השיר של חנוך לווין וחווה אלברשטיין. הפער הבלתי נתפס בין איך אנשים יכולים לחיות בשלווה, בנחת ובשפע כזה לבין חבית חומר הנפץ הרועדת תחתינו בארץ - הוא פער שעצוב להיווכח בו. אז יאמרו לי - "למה לשמוע חדשות ולהתעדכן? למה שלא תתנתקי קצת?" ייתכן שזו הצעה טובה להתמקד ברגע ולמצותו עד תום, אבל אני לא יכולה כי "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" (ריה"ל). עיניי בולעות את הכחול ואת הירוק ואינן שבעות מן המראות, אך ליבי בארצי הקטנה והרחוקה, השסועה והכאובה, הצחיחה והצמאה למעט שפיות נורמלית.