עשרת ימי תשובה ועצב

בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים איזה עצב מלווה אותי.

לדעתי, התחלתי להרגיש את העצבות הזו במלחמת יום הכיפורים.

לפני כן הרגשתי מוגנת לגמרי בחיק סבתי, סבתא בלומה. כאילו חגי תשרי מילאו את דירתה הקטנה בקריית שמואל.

מהקירות נדפו ריחות החג ותחושת החגיגיות התפרשה בכל פינה.

ביום שבת הארור ההוא של שנת 1973, הייתי בביתה, ועוד לפני הצפירה שקרעה את דממת הקדושה, ראינו מן המרפסת רכבים רבים נעים על הכביש הראשי. כשפילחה הצפירה את האוויר, היינו בביתה של סבתא, בהפסקת צהריים מהתפילות בבית הכנסת.

סבתא, אישה אדוקה שומרת מצוות הדליקה את מכשיר הרדיו כדי שנשמע את החדשות. ואכן שמענו אותן, במלוא חומרתן, מטפטפות בשורות איוב שחורות כטיפות דיו על דף לבן.

הייתי כבת 13, והרגשתי את הפחד שלה, אישה ניצולת שואה שאיבדה את מרבית ילדיה ואת בעלה במלחמה ההיא, מחלחל אליי.

משהו נסדק לתמיד בתחושת הביטחון הברורה שלי אצלה. סבתא ניסתה לשדר "עסקים כרגיל", אבל קולו של הרדיו באמצע היום הקדוש ומבטה המודאג העידו כאלף עדים על מה שהתרחש בליבה.

מאז הולכים וכבדים הימים שלפני יום כיפור וביום עצמו.

ובימים אלה, ימי קורונה, כבדים הימים שבעתיים.

סגר שני - הפחד מהלא נודע, חדשות מבשרות רע מכל עבר, פני האנשים, הרחובות הריקים, בידוד ועוד בידוד, עסקים סגורים, והלב מייחל לשגרה פשוטה להיאחז בה.

סבתא כבר איננה, ואני עצמי כבר סבתא, ועדיין, איזה פחד מתגנב אל תוך הלב, והתקווה - שכבר נהיה אחרי, שתיפתר המצוקה, שיימצא מרפא במהרה.

"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אמן!

סבתא בלומה ואני

"ונתנה תוקף" - "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף" הוא פיוט הנאמר בתפילת מוסף בשני ימי ראש השנה וביום הכיפורים. השיר הולחן ע"י יאיר רוזנבלום בתקופה בה התגורר בקיבוץ בית השיטה, לזכרם של 11 הנופלים מהקיבוץ במלחמת יום הכיפורים.

לחן: יאיר רוזנבלום

מילים: אמנון ממגנצא

ביצוע: הגבעטרון; חנוך אלבלק