פסח: חירות, אביב וזיכרונות: "תהיי אדם טוב/ תדעי מאיפה את באה/ ואלוהים גדול... " (חלי ראובן)
כל שנה, בימים האלה הסמוכים לפסח, אני מתמלאת ברגשות מעורבים.
האביב הצבעוני הזה עם כל הריחות והקולות והצבעים מחדד את חושיי ופותח את ליבי לקראתו. האביב הזה מתפרץ כמו פרחח משולהב, ממש מתוך השיר "אביב" של רחל:
"הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ, אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? – הוּא כִיוון הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ, וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין".
הכל נעשה חד וברור להפליא. ואם יש גשם - עוד יותר טוב. הצלילות והבהירות מעמיקים ומתחזקים. גובר הרצון להיות חלק מכל זה, הפשוט והנאיבי כל כך.
וצד זה חירות אחרת: לראשונה אני חופשיה מכל מערכת פורמלית – פרשתי בסוף אוגוסט ממערכת החינוך, שממנה הייתי חלק במשך קרוב לארבעים שנה. לראשונה חופשת פסח איננה חופשה קצרה, כזו שיש לנצל אותה גם לתיקון בחינות, להכנת חומרים, לניקוי אינטנסיבי של הבית ולהחלפת בגדי חורף לבגדי קיץ, כי אין זמן אחר כך לעשות את כל זה במהלך השגרה המטורפת שאחרי פסח , שיגרה שכל מורה מכיר ומוטרד ממנה.
יש קשר בין הדברים – לפתע לכל רגע ולכל חוויה יש משמעות ייחודית.
אבל יחד עם זאת הזיכרונות הצפים והעולים בתוכי בתקופה זו לא משתנים עם השנים העוברות. תמיד יש עננה בשמי התכלת. החגים ובמיוחד חג הפסח בילדותי היו כרוכים במורכבות. הייתה בהם ההתרגשות הילדותית והשמחה לכבוד הכלים החגיגיים שהורדו מהבויידם, ריח התבשילים והחזרת, שאבא היה מגרד במרץ לקראת ליל הסדר, לפעמים - מגעו המרשרש של בגד חדש. אבל גם מתיחות בלתי מוסברת, שהלכה וגברה עד הסדר עצמו והצורך לא להפריע וללכת ממש על קצות האצבעות כדי לא לעורר דברים שהשתיקה יפה להם. במיוחד בחגים בלטה ההיעדרות – משפחה קטנה ומצומצמת, שארית הפליטה של ניצולי שואה, שלא בקלות התערו בארץ ובמנהגיה. בלט המתח בין הצד הדתי של אבא ובין הצד החילוני של אמא, שניהם מפולין. כל אחד מהם זכר אחרת, רצה אחרת והתרפק על דברים שונים.
אבא ז"ל איננו זו השנה השלישית בסדר פסח, וכך גם כל ההיבט המסורתי, הדתי של החג מתפוגג ונעלם, והעצב על היעדרו הולך ומתגבר במקביל. עולות השאלות, איזו משמעות לתת לטקס המשפחתי, שלא משנה מה איכשהו כולם מתכנסים אליו.
נוספו ילדים חדשים למשפחה שאבא לא זכה לראות אף אחד מהם, למרות אהבתו הגדולה לתינוקות. אני מתבוננת בשלושת הקטנטנים, ולבי גואה משמחה, שבשוליה עצב עמוק. החדש והישן מתחבטים זה בזה ומטביעים את חותמם על כל המתרחש.
השיר הזה של חלי ראובן מתאר את הגעגועים למה שיכול היה להיות, ומשום מה מתחבר לי דווקא לפסח הזה.
שיהיה חג שמח!
כפרה עלייך, אשה (חלי ראובן מתוך: שירי הספר "עשני פשוטה")
אמא שלי עלתה מטוניס וגדלה יחפה בהרים היא קבלה ירושה מאמה והעבירה לנו מיד כשנולדנו :
"כפרה עלייך"
כשהיה לי קשה - כפרה עלייך כשהצלחתי מאד - כפרה עלייך כשהגשתי לה כוס מים למיטה - כפרה עלייך כשניקיתי את השירותים והאקונומיקה לא הגיעה לכל הפינות -
"כפרה עלייך, בואי תראי איך מנקים,
צריך להגיע איפה שהגברים..." כשכעסה - "כפרה עלייך, מי אם לא אני אגיד לך...?" כשהתחתנתי - "כפרה עלייך" כשהתגרשתי - לא אמרה אמא שלי, כפרה עליה אמרה לי : אישה צריכה לעשות לב חזק מול החיים לדעת לדבר עם בעלה, לפתוח דלת לשמחות.. הן לא באות לבד אישה צריכה שיהיה לה תמיד כסף בצד משלה ...
שלא תצטרך כל דבר לבוא אצלו לבקש... אשה צריכה להוציא כל יום את הראש החוצה לנשום קצת אויר של אלוהים אמא תמיד אמרה לי: "והתרופה לכל, שתדעי לך, תגידי אמא אמרה, זה אוכל את לא אוכלת בכלל טוב והילד, כפרה עליו, נתת לו בשר היום? אמא שלי באה באניה היא אספה את כל חוכמת הים הכי חשוב אמרה: "תהיי אדם טוב תדעי מאיפה את באה ואלוהים גדול... "
אחות ליבי, כפרה עלייך אני מניחה לך כאן את הבשורה: תהיי טובה איתך תאמיני לי, אמא שלי אמרה