top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תZehava Keren

צביטה בלב


"כל דבר מזכיר לי..." שר יהודה פוליקר בשיר מרגש שתרגם מיוונית. מוצאת את עצמי במצב הזה של היזכרות מתמדת בימים אלה - ימי קורונה.

כל מה שהיה לנו מובן מאליו, חלק משגרת חיינו, הפך למשאת נפש: סרט על מסך הגדול בבית הקולנוע, הצגה בתיאטרון, מופע מוזיקלי הומה אדם, נסיעה לנכדים ברכבת, טיול ספונטני מהנה בחו"ל.... והכי הכי, חיבוק חזק מכל הלב כשנפגשים עם מישהו שאוהבים.

כאילו היקום הציב בפנינו תמרור "עצור" ענק, כדי שנשים לב לדברים הקטנים המרכיבים את מארג החיים שלנו.

מוצאת את עצמי מרגישה צביטה בלב כמה פעמים ביום:

כשאני קוראת בספר על הגיבורים שנכנסים מחובקים (ובלי מסיכות...) לבית קפה צפוף על גדת הנהר.

כשאני רואה בסרט אנשים מצטופפים באירוע חברתי, מחייכים זה לזה, לוחשים זה לזה... כל כך קרובים.

כשאני רואה אנשים צופים בסרט באולם צפוף, או מוחאים כפיים לשחקנים בסופה של הצגה מוצלחת.

כשאני רואה תמונות של המון אדם בשדה התעופה בן גוריון מקטרים על התור הארוך בביקורת הדרכונים.

כשאני מדפדפת באלבומי התמונות שצילמנו למזכרת בטיול האחרון לחו"ל.

כשאני רוצה לבקר בלי להזמין מקום לטיול בשמורת הטבע הקרובה או הרחוקה.

כשאני רואה כל יום נציג אחר של משרד הבריאות מאיים עלינו בתוצאות הרות גורל אם לא נשמור על הריחוק החברתי ועל המסיכות.

כשאני שומעת מידי שעה את מהדורת החדשות נפתחת בנתוני התחלואה והתמותה המעודכנים.

כשאני רואה את רחובות ניו יורק, לונדון ופריז כמעט ריקים, בוודאי ביחס למה שהיינו רואים בעבר.

כשאני רואה ילדים קטנים יושבים בבתי הספר או מתרוצצים בהפסקות עם מסיכות ובקפסולות.

בכלל, כשאני שומעת את המונח הזה "קפסולות"... משהו עצוב זוחל לי אל תוך הנשמה.

כשנדרש מאמץ לזהות את האדם שמברך אותי בשמחה מאחורי המסיכה

כשאי אפשר כמעט לתכנן שום מפגש חברתי מראש, כי כמעט תמיד מישהו נכנס לבידוד.

צביטה בלב כמה פעמים ביום, צביטה עצובה ובצידה תפילה: שייגמר כבר, שיחזירו לנו את העולם שלפני, גם אם לא היה מושלם לגמרי.


21 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page