"רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן"... (מתוך: "רגע אחד שקט בבקשה"/ נתן זך)

ואז הרב, שרמקול הגביר את קולו לנוכח המוני המלווים, ביקש מכל אחד מהנוכחים לקחת איתו משהו מנשמתו של הנפטר, כדי להמשיך את קיומו בעולם. נשמה גדולה הייתה לו בתוך גוף ענק, שנראה היה שאין דבר שיוכל להכריע אותו. למרות זאת הוא הוכרע בדמי ימיו מסיבוך של מחלה טריוויאלית לגמרי - דלקת ריאות.

נדמה היה שצחוקו הרועם מילא את בית הקברות. אנשים נזכרו בידיו הגדולות, שידעו לפרק בעדינות מטעני חבלה (כחבלן במשטרה) וגם לבשל בנדיבות ובאהבה מעדנים שטעמם יצא למרחוק. ידיים שידעו לעטוף, ללטף ולחבק ולמחות דמעות מלחיים רכות של קטנטנים.

כמו אבן שנזרקת לאגם ויוצרת אדוות עגולות ההולכות ומתרחבות, כך עמדו האנשים סביב סביב. במעגל הקרוב עמדו אוהביו המומים ומוכי כאב וצער, רחוק יותר - מכריו וידידים של בני המשפחה. במעגל הרחוק מכולם עמדו אנשים ודיברו בענייני דיומא, במיוחד בלטו ביניהם שוטרים בדימוס, חבריו למשמרת.

נחיל ארוך של אנשים הלך והתפתל ומילא את השבילים הצרים שבין הברושים הגבוהים ובין מצבות האבן, שחלקן פשוטות וצנועות, וחלקן נוצרו ביד אמן.

הספדים ארוכים או קצרים נאמרו בקול רועד וטוו את דמותו של האיש שהיה: בעל, בן, אבא, אח, חבר. זרי רבים הונחו וכיסו את הבור שנפער.

ורק כשפנה הרב אל האם הקשישה, שבקושי עמדו לה כוחותיה, ושאל אם תרצה לומר דבר מה, מילאה שתיקתה הדומעת את החלל, כמו הונח סלע כבד על הקבר הפתוח.

לזכרו של מוישה קידרוני (13/11/2022)

רגע אחד שקט בבקשה/ נתן זך

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי

רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ

וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי

אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה

לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי.

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ

הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן

לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה

לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה

רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים

אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם

בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר

לִי בְּנִי.

בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.