רילוֹקֶיישן (מאנגלית:relocation; על פי האקדמיה ללשון העברית: עיתוּק)
ציירה: זהבה
רילוקיישן*
גשר וואטסאפי וחושך על פני תהום.
אגם הגעגועים בעומק שמונה עשרה שעות טיסה.
מרחק סופי וגם אינסופי של מקום וזמן.
צלקת היפרדות קיסרית חרוטה
בקליפת בטנו של העץ השחוח,
שכנפיים פצעו אותו במעופן הדומע
עד גבול קנדה.
*השיר נכתב בעקבות המעבר של בני אמיר, אשתו נועם וילדיהם המתוקים, איתי ועומר, באוגוסט 20121 לסיאטל בארה"ב
ובהשראת שירו של איציק מאנגר המצ"ב.
על הדרך עץ עומד מחבר: איציק מאנגר, תרגום: נעמי שמר
על הדרך עץ עומד, צמרתו תשוח
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.
אל דרום ומערב ואולי מזרחה
רק הרוח תלטף צמרתו ששחה.
אל אמי אני אומר "נא הקשיבי, אמא
אף אני ציפור אהיה, וכנף ארימה
אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו
אצייץ לו שיר עליז, ואנחמנו".
אז אמי מוחה דמעה "בן יקיר, הבן לי
אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי" –
"אל תבכי, אמי, חבל על מאור עינייך
כך וכך אהיה ציפור / ואפרוש כנפיים".
שחה אמא ובוכה "איציק, אוצרי לי
לפחות קח בגד חם, שתהיה בריא לי
ערדליים שתנעל, קשור צעיף על עורף
אויה לי ואללי, כה קשה החורף".
"גופיה חמה תלבש, אל נא תתפרחח
או חלילה בין מתים תבוא להתארח".
כמה לי קשה עכשיו, איך כנף ארימה
מה קלה היא הציפור, מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך, אמא, אל עינייך
לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים.
על הדרך עץ עומד, צמרתו תשוח
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.
מקווה שתקופת "ההסתגלות" למרחקים תעבור במהרה. ומזכירה לך
הילדים/ מתוך ״הנביא" מאת ג׳ובראן חליל ג׳ובראן
יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם: בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם, חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם. תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם. גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר- שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם. אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם, כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל.
וכמו שלובה אמרה: "קשה, קשה".
מרגישה שלא קל לכם להפרד... אהבתי את הציור גם.. המרחק הפיזי גדול אבל מה שחשוב זו הקרבה שבלב...