רפואה בפריפריה? לא מה שחשבתם...
על מה אתם חושבים כשאתם שומעים על בית חולים
ציבורי, במיוחד כזה שממוקם בפריפריה? תורים, צוות חסר סבלנות, טיפול מרושל ולא מקצועי, עצבים, מתח, בזבוז זמן... אז זהו , שלא. בחודשיים האחרונים נאלצנו לשהות בבית החולים "הגליל המערבי", או נהריה בפי תושבי האזור. בפעם הראשונה עם בתנו הצעירה בחדר מיון, ופעם האחרונה אני עצמי הגעתי לשם לניתוח קטן במרפאות החוץ. אם בפעם הראשונה חשבתי שהיחס הטוב של כל האנשים שפגשנו היה עניין מקרי, הרי שהפעם האחרונה, כשנתקלתי בדיוק באותו היחס הבנתי שאין כאן מקרה אלא מדיניות. זה התחיל מהשומר האדיב שבפתח בית החולים ובנות השירות הלאומי, עבור למזכירות במשרד לקבלת חולים, האחיות בכל הדרגות, טכנאי הרנטגן והMRI, האחים והאחיות בחדר הניתוח והרופאים עצמם. קשה להבין איך צוות הכורע תחת עומס כזה, בעבודה שאין שוחקת ממנה, מסוגל לנהוג בצורה אנושית, נעימה, מקצועית ומכובדת כפי שפגשנו בשני המקרים. זה התחיל מיחס סבלני והסברים ממושכים, כשנבהלנו מבדיקה מסויימת, המשיך ברופא מתמחה מקסים, ד''ר עידו, שהרגיע אותי בעזרת הרבה הומור ונתן לי לבחור בחדר הניתוח איזה מוזיקה נשמע. שום התנשאות, שום אדישות. תחושה של תשומת לב מלאה ועבודה מיומנת ומקצועית בלי לשכוח את העובדה שמדובר באדם מאחורי הפרסונה של החולה, אדם שיש לראות אותו, את חששותיו ומשאלותיו. בשני המקרים האבחנה לא הייתה פשוטה או קלה, אבל הדרך שבה נמסרה והטיפול חממו את הלב. אנחנו בסדר עכשיו, בתי ואני ומלאי הכרת תודה והערכה על היחס והמקצועיות שפגשנו בבית החולים הפריפריאלי הזה. יישר כוח ותודה רבה!
