"תינוקות סוחבים על הידיים, כשהם מתבגרים - סוחבים אותם על הראש..."

סבתא שלי הייתה אומרת ביידיש, שתינוקות סוחבים על הידיים, וכשהם מתבגרים סוחבים אותם על הראש. גם חמותי הייתה אומרת אותו דבר ומנידה ראש. הייתי ילדה קטנה ואחר כך אמא צעירה, ולא הבנתי לעומק את כוונותיהן. היום, ממרומי גילי, כשאני אמא לילדים בוגרים וסבתא לנכדים, אני מבינה לגמרי כמה חוכמת חיים יש במשפט העממי הפשוט הזה. אני זוכרת את עצמי עם התינוקות שלי, דואגת לבל יכאב להם, שיהיו מוגנים ובריאים, שיאכלו טוב ויגדלו לתפארת. זוכרת את עצמי מנשקת להם את הדמעות, מחבקת, מסבירה ומנחמת ומצליחה על פי רוב לפתור להם את מרבית הבעיות. אני רואה את שני בניי , שהם הורים לתינוקות, עושים בדיוק אותו דבר עם הקטנטנים שלהם. גאה לראותם הורים מסורים ומחנכים טובים ואוהבים. אבל גם אני מוצאת את עצמי חושבת על המשכו של המשפט הנוגע להתבגרותם של הילדים. אמנם לא לישון לילות שלמים בגלל שן שצומחת או מחלת חום של הפעוטות, זה לא תענוג גדול, אבל לא לישון כשאי אפשר לעזור להם עם שברונות הלב שלהם, האכזבות, ההתלבטויות, זה לא פחות קשה. בעצם ההורות היא מסע ארוך וכולו משא כבד אחריות שאין לו סוף. אני מתבוננת בילדים שלי, בתינוקות שלי, שגדלו והיו לאנשים טובים וחכמים, בני שיח מעניינים, מבינים לא פעם דברים הרבה יותר טוב ממני. אבל את ההתלבטויות שלהם הם חייבים לפתור בעצמם, ושום עצה שלי לא תוכל להפחית או למנוע אותן. מה כדאי ללמוד? איפה כדאי ללמוד? איפה לגור? עם מי? והאם הקשר הרומנטי הזה טוב בשבילם או לא? וכשנפרדים מאהוב או אהובה, והלב מרוסק לגמרי, איך לעזור באמת באופן יעיל ונכון? מוצאת את עצמי חושבת עליהם ועל הבעיות שלהם בלילה ומבינה שאני יכולה רק להקשיב, וכמו פעם, למחות דמעה ולחבק ולשמוח איתם בהצלחות ובאכזבות. ואז אני מבינה, שלסחוב אותם על הידיים זה הרבה יותר קל מלסחוב אותם על הראש....