top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תZehava Keren

פתאום נעלמו הציפורים....


פתאום נעלמו הציפורים. אנחנו עוד לא ממש הבנו. עסוקים היינו בשלנו - טרדות ‏, שמחות, שגרת יום יום. ואז רעמו התותחים, והשמיים החלו להמטיר טילים.

את ציוץ הציפורים החליפו אזעקות עולות ויורדות. תכיפותן עלתה וגברה, כך שלא ניתן היה עוד לצאת מהמרחב המוגן. הכל הפך להיות לא מובן מאליו-

שירותים, מקלחת, ארוחה, כביסה, שינה רצופה, ובעיקר - תחושה קשה של חוסר אונים אל מול עיניי הילדים. לא יכולנו להישאר עוד בבית. ארזנו מהר את מה שנחוץ, נכנסנו למכונית עם הכלבה שלנו, ובמשך חודש ימים היינו לפליטים בארצנו. נדדנו ממקום למקום בלי לדעת מה יוליד יום. כך זה היה ביולי 2006 - מלחמת לבנון השנייה.

כשחזרנו, עדיין לא שמענו ציפורים. לקח להן זמן לתת אמון בשגעונותיהם של בני האדם. וכשכבר שמענו אותן, הבנו שהפרק הזה בחיינו הסתיים, שמחנו להשאירו מאחורינו.

היום בבוקר שמעתי ציוצים קולניים של חוחיות ושחרורים,

וקולן מתוק באוזניי ומבשר טובות.

מהרדיו עולים קולות אחרים:

שוב סיכול ממוקד , שוב ממתינים לתגובה על החיסול, מתי ואיך יגיבו,

שוב נודדות משפחות מן הדרום עם ילדיהן למצוא מנוח לכף רגלן ושקט לנפשן. אבל כל עוד הציפורים ממשיכות בשלהן , אפשר להתכחש ‏ להדהוד המתעצם של תופי המלחמה....


יולי 2006: אמיר, גלעד, גיא ועינת באיזור עין חרוד.

43 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 comentários


-דינה וינשטיין שק
-דינה וינשטיין שק
20 de mai. de 2023

גם אני גרה באזור של צירת ציפורים מלווה את היום. וכמה מפחיד זה לחשוב שאפילו הן נעלמות ושלוקח להן זמן להשיב את אמונן ולשון למעונן.

Curtir

ak091283
11 de mai. de 2023

אני זוכר את התקופה הזאת מאוד בחיוב בזכות התושיה שלכם לצאת מהר לאזור שקט יותר

Curtir
bottom of page